ביום בו תקרא לי אבא

עד לידתו של אברומי היינו אנחנו ילדים רגילים. כמו ילדים רגילים, הרגשנו כמעט בלתי מנוצחים.
אין דבר שנעשה, שלא יצליח. אין מכשול, שלא נוכל להתגבר עליו. לא הבנו עד כמה זרחה עלינו שמש התמימות.
לא הבנו עד כמה חיינו עשויים להיות שונים. ספר זה נולד מלילות ארוכים של יאוש, ומימים נפלאים של תקווה.
את הימים, קל לי לשכוח. לפעמים, אתה יודע שהם היו כאלו רק בדיעבד. את הלילות הקשים אתה חש במלוא
כובדם בזמן התרחשותם. לא אשכח אותם לעולם. ספר זה נכתב בכדי לתאר את החוויה ההורית, הזוגית,
ולא פחות מכך את החוויה האבהית של גידול ילד עם אוטיזם. לפעמים נדמה שלילדים מיוחדים יש רק אימהות.
האבות, נעלמו. רציתי לכתוב כדי לתת לאותם הורים ולאותם אבות תקווה וכוח במאבק הצפוי להם עם המוסדות,
עם המשפחה, עם החברים ועם האויב הקשה מכולם — עצמם. רציתי לכתוב כדי לומר להם: אל תוותרו. אתם פוסעים
את צעדיכם הראשונים במסע ארוך וקשה. הילד שלכם לעולם לא יהיה ילד רגיל, אך אם תשקיעו, תראו פרי בעמלכם ושכר בפעולתכם. רציתי לכתוב כדי לחוות את הצער על מה שיכול היה להיות ולא להיות לעולם, ומתוך כך ללמוד לחיות
וגם לשמוח במה שיש. ורציתי לכתוב, וגם כתבתי, כדי לתת פתחון פה נדיר למי שאינו זוכה כמעט לעולם לפתחון פה
— לנער המיוחד, אברומי, שיוכל להשמיע את דבריו, את צעקתו, ואת שמחתו.