מלטדאון, שאטדאון וברנאאוט אוטיסטיים- שלושת המונחים שחשוב שתכירו!
מאמר מתוך עמוד הפייסבוק "מרוצפות אוטיסטיות כותבות"
*בסוף המאמר מצורפים קישור לעמוד ולסרטון בנושא.
*חלק מהטקסט כתוב בלשון נקבה אך תקף לשני המינים.
כשאין ביכולתו של אדם לנוח ולהירגע או כשהוא נמצא בסטרס מתמשך, זה עלול להוביל לחוסר וויסות של מערכת העצבים ולהשפיע על 'חלון הסובלנות' שלו לסטרס. כתוצאה מכך הוא יחווה מצבים מרובים של עוררות יתר (הילחם או ברח) או עוררות חסר (קפא במקום) שעלולים גם לגרום להופעתן של בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות שונות - כולל שחיקה אוטיסטית (autistic burnout) שהיא מושג נוסף שנסביר בפוסט נפרד.
קיפאון במקום (freeze) בעצם שם את המצב של "הילחם או ברח" 'בהמתנה', שבה אתה עוד מתכונן להגן על עצמך. הוא כרוך בשינויים פיזיולוגיים דומים למצבי עוררות יתר, אבל במקום זאת, מכיוון שהמערכת הפארא-סימפטית (שפעולתה הפוכה) תופסת בשלב מסוים פיקוד - אתה נשאר לגמרי בשקט, משותק. חלון הסובלנות נמצא באמצע בין שני מצבי העוררות הקוטביים הללו, בין עוררות יתר לבין עוררות חסר.
בקיצור: מערכת העצבים שלנו מכוונת להתמודד עם שלל סיטואציות בעזרת תגובות מסוג "הילחם/ברח/קפא במקום". מערכת עצבים מווסתת יכולה להתנהל כך היטב לאורך זמן, מכיוון שאינה נדרשת להגיב בתגובות אלה בתדירות גבוהה.
(כן, מערכת עצבים מווסתת אינה תלויה רק באדם עצמו, אלא גם בסביבה שלו)
סטרס אצל אוטיסטיות.ים
מתוקף היותנו אוטיסטיות ובעלות רגישות גבוהה יש לנו סובלנות מופחתת לגירויים. אנחנו נמצאות פעמים רבות מחוץ ל"חלון הסובלנות", מה שאומר שתגובות הילחם-ברח-קפא במקום מופעלות אצלנו לעתים קרובות. חוויית החיים שלנו בעולם נוירוטיפיקלי שאינו מותאם לנו היא לרוב מציפה מאד, עמוסה, שוחקת ומהווה סטרס תמידי ומתמשך. בנוסף לכך, גם החוויה הפנימית שלנו יכולה להיות מציפה כשלעצמה בלי קשר לגירויים חיצוניים, למשל בעקבות רגשות עוצמתיים, בלתי מובנים ובלתי מווסתים. כאשר אנו מוצפים עד שאיננו יכולים להכיל עוד, ישנם שני כיווני תגובה אפשריים: שאטדאון - כיבוי (Shutdown) ומלטדאון - התמוטטות (Meltdown).
אם כך - שאטדאון ומלטדאון הם תוצאה של סטרס חמור, בין אם הוא נקודתי או מתמשך. זו אינה בחירה או החלטה מודעת - אלא תגובות בלתי רצוניות של מערכת העצבים כשהיא מגיעה לעומס יתר. חשוב להדגיש כי אלה מצבים שאינם בשליטתנו ושקודם אנחנו אלה שסובלים מהם, זאת משום שפעמים רבות אנו חווים בעיצומם חוסר הבנה עמוקה - כאילו אנחנו "בוחרים" להתנהג ככה או עושים "דווקא" (מה שרק מחמיר את המצב).
שאטדאון ומלטדאון הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע – תוצאות שונות של אותו הדבר. לכן, הרבה פעמים שאטדאון יכול להפוך למלטדאון ולהפך. הם יכולים לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים ולפעמים גם מתבטאים אחרת מפעם לפעם אצל אותו אדם. בנוסף, גם העוצמה שלהם יכולה להשתנות ממקרה למקרה. לרוב יידרשו אחריהם מנוחה ונסיגה מגירויים ומאינטראקציה חברתית, משום שהם מרוקנים מכוחות פיזית ונפשית ומלווים ברמות חרדה, פאניקה ומצוקה גבוהות.
מלטדאון
מלטדאון מקביל לתגובות ההישרדותיות "הילחם/ברח" .fight/flightהוא מתבטא כהתפרצות החוצה ומלווה באובדן שליטה על ההתנהגות.
אחרי שמתח הולך ומצטבר בתוכנו, בשלב מסוים אנו מאבדים שליטה והמוח שלנו גורם לנו לפרוק החוצה את כל האנרגיה הזו שהצטברה. זה יכול לבוא לידי ביטוי למשל בצעקות, בכי, תנועות חדות, בריחה פתאומית, תוקפנות מילולית/פיזית, השלכת חפצים או פגיעה עצמית. אפשר ממש להרגיש כאילו "מתג קופץ" ואז מתרחשת ההתמוטטות.
פעמים רבות הסביבה טועה לחשוב שמלטדאון הוא התקף זעם או טנטרום (אצל ילדים).
חשוב להדגיש שגם אם הביטוי כלפי חוץ יכול להיות דומה להתקף זעם, לא תמיד הטריגר למצב הוא כעס/זעם. למשל, אנחנו יכולות לחוות הצפה חושית ומצוקה בעקבות רעשים, והתגובה שלנו תהיה צעקות. טנטרום אצל ילדים הוא ממוקד מטרה ויכול להגיע לפתרון ולהפסק כשנותנים לילד את מה שהוא צריך/רוצה או כשהילד לא רואה טעם להמשיך.
מלטדאון לעומת זאת אינו מכוון מטרה. הוא מלווה באובדן שליטה על ההתנהגות ובחוסר מודעות ואילו לילד בטנטרום יש בדרך כלל שליטה מסוימת על ההתנהגות שלו. דמיינו ילד שעוצר לזמן קצר באמצע טנטרום כדי לוודא שמישהו מסתכל עליו. מלטדאון ימשיך גם בלי "קהל" והוא לא פשוט ייפסק ברגע – אלא יימשך ואז ידרוש אחריו התאוששות.
שאטדאון
שאטדאון מקביל לתגובה ההישרדותית "קפא במקום" (freeze response). הוא מתבטא כלפי חוץ כהשתתקות, הסתגרות, קיפאון, נסיגה פנימה ושיתוק. אפשר ממש להרגיש כאילו "מסך יורד". מבפנים זה עשוי להרגיש כמו תחושה של "סלואו מושן", או שהמוח שולח פקודות והגוף לא מגיב, או כאילו מסך מדומה ירד מסביבנו ואנחנו סגורות בפני (ומפני) הסביבה.
במצבי שאטדאון המוח שלנו בעצם מעבד פחות ופחות גירויים מהסביבה בניסיון להגן על עצמו מהעומס, ולכן היכולת שלנו לעבד מידע מצטמצמת באופן דרסטי. אפשר לדמות זאת למצב בו ישנו עומס על מחשב וכתוצאה מכך הוא נתקע, נכבה או מאתחל את עצמו מחדש, או למצב "חיסכון באנרגיה". לעומת מצבי מלטדאון, המתח אמנם הולך ומצטבר בפנים אבל במקום שהוא יתפרץ החוצה אנחנו נאטמים לסביבה.
שאטדאון יכול להיות נקודתי למשך כמה דקות או שעות. הוא יכול גם להיות ארוך יותר, למשך כמה ימים. כשהוא ארוך מאוד, אנחנו מכנות אותו "שחיקה אוטיסטית".
"שלב צבירת העומס"
אוטיסטים.ות רבות מתחילות להרגיש או להפגין סימנים מטרימים של מצוקה לפני שאטדאון/מלטדאון, ועדיף לנסות לעזור לנו/לעצמנו כשהמצב עוד בהתהוות אם מצליחים לזהות אותו. שלב זה מכונה באנגלית בתרגום חופשי "שלב הרעש" (the rumble stage). החלטנו לכנות אותו "שלב צבירת העומס" כי הוא כולל הסלמה של המתח. אפשר לדמות זאת לסיר לחץ, או להר געש מבעבע שעומד להתפרץ, או לחשמל הסטטי שמצטבר בעננים לפני שמופיעים ברקים ורעמים. רבות מאתנו מתחילות לחוות חרדה ואי נוחות מתגברת, עצבנות, קשיי נשימה/נשימה מהירה, קצב לב מואץ, ירידה ביכולת לתקשר, מתיחות שרירים מתגברת והרגשה כללית רעה מאד. העיבוד החושי נתקע, הכל נחווה כאילו בהילוך איטי, דברים פתאום בהירים מדי, רועשים מדי או מטרידים מאוד, מעצבנים או כואבים. כל גירוי בסביבתנו נעשה ממש בלתי נסבל.
טריגרים נפוצים לדוגמה למצבי שאטדאון/מלטדאון:
הצפה רגשית, תסכול משמעותי, חוסר יכולת להבין מה אני מרגישה, הצפה מידעית, הצפה חושית, חשיפה למצבים רגשיים אינטנסיביים של אחרים, שינויים בלתי צפויים, דיכוי התנהגויות חזרתיות, מיסוך לאורך זמן, ריבים/עימותים עם אנשים, ביקורת או נזיפה כלפינו, כאב פיזי/מחלה, רעב/צמא, דרישות גבוהות מדי, יותר מדי משימות שצריך ללהטט ביניהן, תשישות/שחיקה, חוסר שינה ועוד.
מה כדאי שתקחו מהפוסט הזה:
* אנחנו לא עושות דווקא ולא אשמות בזה.
* אפשר ורצוי וצריך להשקיע במניעת הגעה למצבי שאטדאון/מלטדאון
* חשוב לדעת כיצד להתמודד עם מצבי קצה כמו שאטדאון ומלטדאון. יותר חשוב לדעת כיצד לא להגיע אליהם.
שחיקה אוטיסטית (Autistic Burnout)
מצב מתמשך של תשישות אינטנסיבית - מנטלית, רגשית ופיזית, המלווה באובדן מיומנויות וביכולת מופחתת, אם בכלל, למסך את היותנו אוטיסטים.ות ואת ההתנהגויות האוטיסטיות שלנו. כמו כל דבר לגבי אוטיזם, גם שחיקה אוטיסטית מתבטאת קצת אחרת אצל כל אחד/ת מאתנו.
מאפייני השחיקה האוטיסטית:
• תשישות כרונית, כל משאבי האנרגיה מתרוקנים
• אובדן מיומנויות: מיומנויות קוגניטיביות, תפקודים ניהוליים, זיכרון, יכולת מילולית/תקשורת, יכולת להתמודד, יכולת לעשות דברים שפעם היו אפשריים. השחיקה יכולה למשל להתבטא גם בירידה ביכולת לשמור על היגיינה אישית ועל צרכים בסיסיים (כמו צחצוח שיניים, הכנת אוכל ואפילו אכילה עצמה, ועוד).
• הגברה של רגישויות: רגישות חושית מוגברת, הצפות חושיות, רגישות לשינויים, רגישות לגירויים חברתיים.
• סובלנות מופחתת לגירויים ולכן הופעת מלטדאון/שאטדאון בתדירות גבוהה יותר.
• נראות אוטיסטית מוגברת: כלומר, ריבוי מאפיינים התנהגותיים חיצוניים שמזוהים עם אוטיסטים (כמו התנהגויות חזרתיות, קושי להתבטא מילולית ועוד) בעקבות קושי גובר למסך, וכן בעקבות תחושת מצוקה מוגברת וקשיים פנימיים, המתבטאים במאפיינים אלה. כאשר אנו מבטאות יותר מהמאפיינים הללו, זה עשוי להיראות לנו או לאחרים כאילו אנחנו פתאום "יותר אוטיסטיות". אבל, זה נובע מכך שאנחנו והסביבה מלכתחילה נוטות לתפוס באופן שגוי את מה זה "להיות אוטיסטית". המאפיינים הללו אינם דבר רע ואינם בעיה, אלא הם ביטוי של ויסות עצמי תקין. הם היו קיימים שם כל הזמן, ומהווים צורך עבורנו, שלפני כן הודחק. כמו שחשוב למישהי אחרת לשמור על קשר עם חברות או ללכת לים כי זה עושה לה טוב ומטעין אותה בכוחות, לנו עושה טוב לחשחש, לאקלל (מלשון אקולליה) ולהסתגר. הבעיה היא שאנחנו לרוב נמנעות מלעשות את זה ביומיום.
גורמים:
שחיקה אוטיסטית היא תגובה טבעית לחיים בחברה שאינה לוקחת בחשבון את הצרכים שלנו. היא נובעת בעיקר מההשפעה המצטברת של הצורך לנווט בעולם נוירוטיפיקלי, שמהווה עבורנו סטרס תמידי ומתמשך. ניתן לראות מספר גורמים תורמים למצב של שחיקה אוטיסטית -
• הציפיות והדרישות החיצוניות עולות על היכולת לעמוד בהן לאורך זמן, ואין את ההתאמות והתמיכה הדרושות
• מיסוך תמידי, מאמץ לא "להיראות" אוטיסט/ית ו/או לדכא התנהגות אוטיסטית - מיסוך הוא מנגנון שסוחט ושואב אנרגיה
• שינויים, סטרס משינויים, סטרס באופן כללי
• חוסר יכולת להתאושש מספיק מהר מהסטרס שנגרם בעקבות המאמץ לעמוד בדרישות חיצוניות / למסך / להתמודד
דרכי התמודדות והחלמה:
שחיקה יכולה להימשך פרקי זמן שונים, כתלות בגורמים שהובילו אליה. למשל, יש הבדל אם מדובר בשחיקה אקוטית אחרי הצפה או תקופה עמוסה נקודתית, או בשחיקה אחרי חיים שלמים - שנים של מיסוך וחוסר הקשבה לצרכים האוטיסטיים ולגבולות היכולת שלנו. לעתים מדובר במצב שמתקבע והופך להיות במידה רבה כרוני ולעתים ניתן להתאושש ממנו, חלקית או באופן מלא. ככל שהגיל מבוגר יותר ושהמיסוך נמשך יותר שנים, יש פחות סיכוי להתאושש באופן מלא, ובכל מקרה ההתאוששות תלויה באדם ובנסיבות הספציפיות. במצב של שחיקה יחסית נקודתית, סביר להניח שאחרי מנוחה האדם יחזור לעצמו. כשמדובר בשחיקה יותר ממושכת ייתכן שאדם יצטרך לבנות מחדש את חייו, לשנות באופן משמעותי את אורח החיים ולהרחיק את עצמו מהגורמים לשחיקה.
מומלץ לנוח, להתחבר לעצמך ולצרכים האוטיסטיים שלך, להתעסק בתחומי עניין מיוחדים, להתרחק מגירויים, לא לעשות יותר מדי.
חשוב שאנשי מקצוע יכירו מהי שחיקה אוטיסטית, על מנת שיוכלו לדעת איך לעזור ואיך לא להחמיר את המצב. בנוסף חשוב שיידעו להבדיל בין שחיקה אוטיסטית לבין דיכאון (שחיקה אוטיסטית יכולה להוביל לדיכאון והם גם חולקים מספר מאפיינים משותפים).
על כל אלה מתווסף עניין משמעותי:
פעמים רבות אנחנו מאובחנות או מבינות שאנחנו אוטיסטיות רק כשאנחנו מגיעות לקצה ולשחיקה רצינית. שחיקה אוטיסטית היא לא פעם המחיר שאנחנו משלמות על המיסוך ועל ה"תפקוד" שלנו בניסיון להתנהג כמו נוירוטיפיקלים, ומדובר במחיר כבד, שיש לעשות מאמץ למנוע אותו ולטפל בו נכון. חבל שאנשי מקצוע רבים אינם בקיאים מספיק בנושא של אוטיזם בכלל, ושל שחיקה אוטיסטית ואוטיזם במיסוך גבוה בפרט. קורה לעיתים שאוטיסטית שעוד לא אובחנה ככזו מגיעה לטיפול בעקבות שחיקה אוטיסטית, ומאובחנת עם דיכאון בלבד מבלי לקבל את אבחנת האוטיזם - וכך היא לא באמת תוכל לחוות שיפור מלא במצבה.
חיי מיסוך על חשבון הזהות מסכנים את הבריאות ואת איכות החיים שלנו. כשאנחנו לא מאובחנות, אנחנו בסכנה אמיתית.
אוטיסטיות.ים, שימרו על עצמכם. תאפשרו לעצמכן זמן מנוחה, עיסוק בתחומי העניין שלכם, אפשרו לעצמכן להתנהג כמו אוטיסטיות כשאתן צריכות. אפשר ורצוי לבקש הפסקה ומנוחה עוד לפני שאנחנו מגיעות לקצה גבול היכולת.
קישור לסרטון של שי לעדן מצוות מרוצפות על שחיקה אוטיסטית
https://www.youtube.com/watch?v=vPJxwO2DeOo
קישור לעמוד "מרוצפות אוטיסטיות כותבות"
https://www.facebook.com/profile.php?id=100063735969018
התמונה שמשווה בין שחיקה אוטיסטית לדיכאון תורגמה ע"י שני מצוות מרוצפות, והינה במקור מתוך עמוד האינסטגרם @neurodivergent_insights של Dr. Megan Anna Neff.
